מעט אנשים הנופשים בחוף אמלפי מכירים את המסלול הזה. כולם מקשרים בין אמלפיטנה להרים, חופים, עיירות חמודות ונופים עוצרי נשימה. והנוכחות של שבילי הליכה כאלה רק מדגישה עד כמה איטליה באמת רבת פנים. אני ממעטת לכתוב פוסטים כאלה, אבל היום אני רוצה לקחת אתכם באותם השבילים בהם הלכנו.
למען האמת, זו עדיין תעלומה עבורי איך מצאנו את המפלים האלה. בסוף החג השמיים הפכו מעוננים, ראינו הרבה דברים ותוך כדי דפדוף חסר תכלית באינטרנט לאן עוד אוכל ללכת, נתקלתי במפלים. המסלול התחיל מאמלפי, והתיאור ציין שייקח 5 שעות ללכת - איכשהו לא הייתי מרוצה מהאפשרות לטפס ולרדת הרים במשך חמש שעות כדי לראות מפלים. יתר על כן, יש לנו מכונית. הסתכלנו על המפה – Reserva Statale Valle della Ferriere הוא פארק גדול, אבל כאן כמעט כל דבר בהרים הוא פארק. שאלנו את הילדה בקבלה איך מגיעים לשם ברכב, היא הביטה בנו בהפתעה וקראה שרק ברגל. ובכן, אנחנו לא מוותרים, וגילינו שאנחנו יכולים ללכת מהעיר פונטונה, שוב לילדה לייעוץ, היא אישרה שזה אפשרי, אבל בשום מקרה במכונית. בנות על הכביש כאן, כמובן, לא זוכות לכבוד, אבל אחרי שבוע של נסיעה בכבישי דרום איטליה, זה לא הפחיד אותנו. ובכן, גם הסרפנטינות הכי קשות. באופן כללי, המסלול מתחיל אי שם בהרים בין אותם בתים.
אתה יודע, זה מוזר, אתה אוכל, אתה לא יודע לאן ללכת, לאן ללכת, ובכן, הגעתם, אז מה?! למרבה המזל, המדינה עדיין מתורבתת ותיירותית. לאחר שנכנסנו לפונטונה, ראינו חץ על הקירות עם הכתובת Valle della Ferriere ועקבנו אחר השילוט.
תיארתי לעצמי שאתה מגיע לאנשהו בכניסה לפארק וממשיכים הלאה, אבל כאן הדרך הייתה יוצאת דופן, דרך כפרים, מטעי לימון וגינות ירק של מישהו. המדרגות עולות ויורדות, ואי שם מרחוק אפשר לשמוע את רעש המים.
אז כולנו הולכים והולכים בדרכים האלה. לא פעם נראה היה שאיבדנו את הדרך, חשבתם, כמה זמן אפשר ללכת ברחובות האלה, אבל כשראינו את השלטים תמיד עודדו אותנו שאנחנו בדרך הנכונה. אבל אנחנו מבינים שבאמת אי אפשר לעבור אותו ברכב, זה מרגיש כאילו כל הכפר מורכב מרחוב צר אחד בשולי צלע ההר.
אם תוריד את הראש, אתה יכול לראות בעיקר כרמים וים.
השביל מאוד יוצא דופן ומעניין. כאן, למשל, אהבתי איך הפרחים צומחים בסדקים של הסלע, או איך הדרך עוברת מתחת לקשת - קירות ישנים, דלתות, האם אני באמת אי שם בימי הביניים?! לא, זה רק האזור הכפרי האיטלקי ואנשים חיים כאן בדיוק כמו ערים אחרות.
היו הרבה גינות לימון לאורך הדרך, ועצי הלימון האלה הפיחו ארומה מדהימה כל כך, ובשילוב עם אוויר ההרים הצח, זה היה פשוט מרגש. בתיאורים, עצי לימון נקראים בדרך כלל סימן ההיכר של המסלול הזה.
אתה יודע, חשבתי שהפרח הזה מלאכותי ונתקע באדמה, אבל מסתבר שהוא חי. אני לא יודע מה זה, זה נראה כמו חבצלות, אבל אני מבין שהם לא. אכן, יפה מאוד.
אתה הולך, לא נשמה, רק אנחנו, נראה שאף אחד לא הולך כאן בכלל, אבל אתה נתקל בחיבור כזה לתפילה, ואפילו עם פרחים טריים, ואתה מבין כמה אתה טועה.
ואם מסתכלים שמאלה אפשר לראות את אמלפי, כרוכה בין ההרים. לעולם לא יימאס לי להעריץ את אמלפי - העיר האהובה עלי באמלפי.
המשכנו ללכת, מסתכלים על הכל מצד לצד, טפטף במקומות, אבל הבנו שהלכנו מספיק רחוק וזה יהיה טיפשי לחזור.
אנחנו שומעים את רעש המים, מביטים למרחוק על ההרים שלפנינו וחושבים שאולי יש שם מפל? אבל לא, זה כל כך רחוק, זו עוד דרך ארוכה! ובסוף, כשהגענו לשם, ראינו שאנחנו שם מרחוק...
למרבה המזל, חלקים מהמסלול היו מעוצבים למדי, זה היה תענוג אמיתי ללכת.
אבל החלק הזה של השביל הסתיים והחל קטע היער. כאן נראה שאנחנו יורדים לתוך היער.
והדרך כבר לא כל כך מישורית וקלה.
מצביע לאמלפי, כלומר. מאמלפי לוקח שעה להגיע לנקודה הזו וזה בירידה, אבל הלכנו חצי שעה ובדרך כמעט מישורית.
מבט נוסף על ההרים. נעמיק שם. כמה שהם יפים!
יופי בלתי נתפס!
ובכל זאת, נשביתי ביער! זה סוף ספטמבר, והעצים ירוקים עזים ושופעים!
בכלל, היער קסום - יש שקט מסביב, שדרכו שומעים בבירור כל רשרוש של עלים, דפיקות נקרים ורוח. לפעמים נדמה שאתה יכול לשמוע את הלב פועם. והאוויר - איזה אוויר יש! נקי, רענן וכל כך עשיר שלפעמים קשה לנשום!
במקום הזה ניתן היה לשמוע בבירור את קול המים, איפשהו קרוב מאוד, ובכן, קרוב מאוד.
ירדנו וציפינו לראות מפל, אבל ראינו מפל קטן. שימו לב לצבע המים! בלי פוטושופ, בהחלט! נראה שזה לא צבע אמיתי, כאילו מישהו צבע אותו בכחלחל.
ואיזה דשא ירוק שופע! נשארנו במקום הזה כ-15 דקות, רק נהנינו משלושת היסודות העיקריים - אוויר, מים ואדמה. אתה מרגיש אחדות חזקה עם הטבע.
מָקוֹר: travel.ru
